היו לו כמה פתגמים קבועים. אחד מהם היה: "עקום שתשב — ישר שתדבר." מי שהכיר את מאיר בן-ישי יודע שכך בדיוק הוא חי — ביושרה, בלי כחל וסרק, עם יד מושטת לכל מי שהיה זקוק לה.
ילדות בין אלג'יריה למרוקו
מאיר נולד בינואר 1935 בקולומב-בשאר, עיר קטנה סמוך לגבול שבין אלג'יריה למרוקו. ילדותו לא היתה קלה. בשנת 1942 התפרקה משפחתו, ומאיר, אחיו סימון — הבכור ממנו בשנתיים — ואמם, עברו להתגורר באוראן, עיר חוף על שפת הים התיכון.
באוראן, ברחוב La Révolution, נקשר קשר שיימשך כל החיים: אביו של ילד בשם אפרים אלנקווה תיקן את הפתיליה של אמו של מאיר, וכך נפגשו שני הנערים. אפרים יהיה חברו הקרוב של מאיר עד יומו האחרון.
החייל הצרפתי
בשנת 1953, בגיל שמונה-עשרה, התגייס מאיר לצבא הצרפתי ושירת בפריז. שנתיים לאחר מכן נשלח למרוקו כדי לאמן את החיילים הנאמנים למלך. בשנת 1956 השתתף כחייל צרפתי במבצע קדש — הידוע בישראל כ"מלחמת סיני" — והגיע באניית מלחמה צרפתית לקפריסין ככוח גיבוי.
מן השנים הללו נותרה גם תמונה שהוא אהב לספר עליה: פעם אחת, ב-14 ביולי — יום הבסטיליה — עמד מאיר כמשמר כבוד יום שלם. עשרות שנים אחר כך, בטיול בפריז ליד שער הניצחון הקטן, נזכר בכך שוב.
ההכשרה, חנה, והעלייה ארצה
לקראת עלייתו לישראל עבר מאיר הכשרה חלוצית בצרפת, בכפר La Barthe-sur-Lèze שליד טולוז. את חנה — לימים אשתו — עוד לא הכיר. היא כבר היתה שם, הגיעה ב-1957 ועבדה ברפת ובחזיריה.
יום אחד הופיע מאיר בכפר לבוש חליפה, עם כיפה אדומה שקיבל בעיר נאנסי. חנה קראה מייד לחבריה שיבואו לצחוק על "הדתי" שרק הגיע לגרעין. אבל מאיר התגלה מיד כמנהיג הקבוצה — תמיד מעורה, תמיד מוכן לעזור. כשלמישהו היתה בעיה, המשפט שחזר על עצמו היה פשוט: "לך למאיר."
בפברואר 1959 עלו מאיר, חנה, וכל חברי הגרעין לישראל על סיפון אניית הפאר "תיאודור הרצל". בסוף אותו קיץ, בסוף אוגוסט, נישאו מאיר וחנה בנהלל. את החופה ערך הרב התימני של המושב, והשניים הגיעו אליה בסוס ועגלה. רשימת מתנות החתונה היתה קצרה: כמה לירות מקרובי משפחתה של חנה, וספר על פרחים. זה הכל.
שנות הקיבוץ
בתחילת דרכם בישראל התגוררו מאיר וחנה בקיבוץ רמת דוד. מאיר עבד בפלחה ובמוסך ולמד לתקן כלי רכב; ביתם היה חדר אחד, ללא שירותים, אך רבים מילדי הקיבוץ אהבו לבוא אליו. חנה עבדה בלול ובפרדס.
בחודש אוקטובר 1959 עברו להתגורר בקיבוץ חניתה יחד עם כל חברי הגרעין. מאיר עבד בשדות, במטעי הבננות ובמוסך, וחנה טיפלה בתינוקות בבית הילדים. ביתם היה בית פתוח — חברי הגרעין שהגיעו מקיבוץ יפעת התארחו אצלם והתקלחו במים חמים שחוממו בדוד נפט. מאיר עבד קשה, לפעמים משש בבוקר עד חצות, כי בחצות היה צריך לנסוע לשדות ולסגור את ההשקיה. וכשקיבל תרומה מניצול שואה, פעל יחד עם אחרים כדי לבנות מגרש כדורסל לחברי הקיבוץ.
היתה בו גם שובבות. הוא ויאיר מחניתה הכניסו את משחק הברידג' לקיבוץ — אף שמשחקי קלפים נחשבו אז כלא-הולמים את ערכי הקיבוץ. הם היו נפגשים בשבת אחר הצהריים, ומכנים את המשחק "חוג". פעם, כשחבר ותיק שאל לאיזה חוג הכוונה, השיבו לו מאיר ויאיר ברצינות גמורה: "חוג לימוד תנ"ך... היום אנחנו בשמואל ב'."
משפחה ועבודה בקריות
בשנת 1962 החליטו מאיר וחנה לעזוב את הקיבוץ, כדי שחנה תוכל להיות יותר עם בנם, ועברו לקרית חיים — חדר וחצי, שבו הגז היה בשירותים והמטבח הוסתר בתוך ארון. בתקופת המעבר עבד מאיר בבתי הזיקוק בחיפה (בז"ן) ולן אצל דודתה של חנה, שבישלה לו כשחזר רעב מן העבודה. הרכישה הראשונה שלהם לבנם היתה זוג נעליים חדשות, מן החנות היקרה ביותר בחיפה.
בשנת 1963 עברו לקרית עמל למשך שנתיים, משום שהדירה בקרית חיים היתה קטנה מאוד; שם נולדה אסנת באותה שנה. בשנת 1965 עברה המשפחה לקרית חיים מערבית, ושם נולד צורי בשנת 1968. מאיר הוסיף לעבוד בבז"ן, ובשנים הראשונות אף עבד בנוסף בהברשת משטחי עץ, מלוטשים כמו פסנתר, כדי להשלים הכנסה. בנובמבר 1963 יצא למילואים והצטרף לשיירה שהגיעה להר הצופים המנותק; שהות שתוכננה לשבוע נמשכה שבועיים, בשל ביקור האפיפיור בירדן שעיכב את מעבר השיירות. בשנת 1975 עברו חנה ומאיר להתגורר עם ילדיהם בקרית ים, בדירה גדולה ומרווחת.
בונה גשרים בין ישראל לצרפת
בין השנים 1980 ל-1990 פעל מאיר לכריתת שלוש בריתות ערים תאומות בין ישראל לצרפת — קריית שמונה ונאנסי, קריית ים וקרטיי, וכרמיאל ומץ. הצרפתית של ילדותו והאהבה שנשא לשתי המדינות הפכו אותו לגשר אנושי בין שתי הארצות.
האיש שהיה
אם יש סיפור אחד שמגלם מי היה מאיר, זה הסיפור על סביון. בשנת 1989 קיבל סביון, מחסנאי במעבדה, התקף לב. הרופאים אמרו שנותרו לו חודשים ספורים, אך התור לניתוח מעקפים ציבורי היה ארוך, וניתוח פרטי עלה הון שלא היה לו. סביון חזר לעבודתו בשקט. כששמע על כך מאיר בארוחת הבוקר, קם, הלך היישר אל מנהל בז"ן, ודרש שיממנו את הניתוח — "כי בשום פנים ואופן בן אדם לא ימות כאן כי אין לו כסף." בז"ן מימנו את הניתוח במלואו. סביון חי עוד שנים רבות.
זה היה מאיר: כשראה עוול, לא חיכה שמישהו אחר יפעל.
וזה גם היה מאיר: המקטרת, שולחן ה-Belote עד ארבע לפנות בוקר (הוא שנא להפסיד), המסע לדרום קוריאה ומונגוליה, החוש לפגוש זרים ולפתוח שיחה. וכמובן — הפתגמים שליוו אותו כל חייו:
"עקום שתשב — ישר שתדבר."
"עקום שתלך — ישר שתדבר."
"תגיד שבן ישי שלח אותך..."
פועלו
- שירת כחייל בצבא הצרפתי
- יזם שלוש בריתות ערים תאומות בין ישראל לצרפת
- השתתף בחיסול חוליית מחבלים בבקעת הירדן וקיבל צל"ש הרמטכ"ל
- ניהל להקת ריקודי עם בקריות
- חבר ועד עובדי בז"ן
- חבר מועצת העיר קרית ים
- בונה חופשי
- יו"ר איגוד הקמפינג הישראלי
- בעל, אב וסב
גלריית תמונות
