בשנת 1957 באו נציגים מישראל לתנועת הנוער, ושם חנה למדה על הצורך בצעירים שיבואו לחיות ולעבוד בישראל. אז היא החליטה להצטרף. מכיוון שגיל 21 הוא הגיל המינימלי שבו מותר לאדם לעזוב את ביתו, חנה ביקשה מאבא שלה שיאשר לה כבר בגיל 20 לצאת מהבית בו גדלה ולהצטרף לחקלאים בישראל. חנה תפרה לעצמה בגדים במקום העבודה כדי שיהיו לה בגדים כשהיא נוסעת לטולוז כדי להצטרף להכשרה של צעירים לעבודה בחקלאות.
מתחילת 1957, חנה השתתפה בהכשרה חקלאית ציונית (הכשרה) בחווה La Barte-sur-Laize, בסביבות טולוז שבדרום צרפת — בארגון תנועת הנוער איחוד הבונים. ההכשרה נמשכה כשנה וחצי לערך. במהלכה למדה לקום בשעה 3 לפנות בוקר ולחלוב פרות, לעבוד בשדה וללקט תפוחי אדמה וגזר, ולהעמיס חבילות חציר למשאית.
שם, בפעם הראשונה, פגשה את מאיר בן ישי (המכונה ״פפי״). כשראתה אותו לראשונה, אמרה לחברותיה: ״בואו נצחק על הבחור החדש שרק הגיע.״ אחר כך הם התאהבו והפכו לזוג.
לפני העלייה לארץ, בשנת 1958, חנה הביאה את מאיר למפגש משפחתי עם אביה ודודתה בפריז, כדי שיכירו את בן זוגה החדש. המפגש היה חלק ממסע בטרמפים מטולוז לבריסל — באותה שנה נערכה שם תערוכה בינלאומית, וחנה ומאיר נסעו לבקר בה.
בפברואר 1959, כשהייתה בת 21, עלתה חנה לישראל יחד עם מאיר. הם כבר היו זוג, ונסעו יחד באוניית הפאר תאודור הרצל.